<h1>פסקי ריא"ז — כתובות</h1>
<h2>דף נא.</h2>
היה צריך לפדות בנו הבכור וכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים הרי זה חייב ליתן לו חמש סלעים אע"פ שלא קנו מידו, לפי שהוא משועבד לפדיון בנו מן התורה והרי הוא כמחייב עצמו בדבר שהוא מחוייב בו, ובנו אינו פדוי בכך גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות.
<h2>דף נב.</h2>
כשהיא גובה מן הקרקע אינה גובה אלא מן הזיבורית, שאין כתובת אשה נפרעת אלא מן הזיבורית, וכן התוספת, ואפילו מבעלה, ואם באת לגבות מן הלקוחות קרקע שקנו מבעלה והשביח ברשות הלקוחות אינה גובה מאותו השבח, ולא מן השבח שהשביח ביד היורשין וכן התוספת, קל הוא שהיקלו בכתובתה, מה שאין כן בבעל חוב, לפי שכתובת אשה מדברי סופרים. וכן אינה יכולה לגבות כתובתה מן הנכסים שירשו היתומין אחרי מות אביהן מכח אביהן, וכן הבנות אינן גובות מזונותיהן מאותן הנכסים ולא מן השבח שהשביחו ביד הלקוחות או ביד היורשין כמו שביארנו, וזה מבואר בפרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א] וביארנוהו גם כן בפרק שנים אוחזין. ונראה בעיניי שגם הנדונייא דינה כמו הכתובה והתוספת בכל אלה שאמרנו כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראשון בריי' ב'.
<h2>דף נב:</h2>
הבעל שירש מאשתו קרקע שהוא לבית הקברות יחזיר אותו לבני המשפחה משום פגם משפחה, ונותנין לו דמי שוויו ומנכה להם דמי קבר אשתו שהוא חייב בקבורתה.
